עדכונים אחרונים
עקבו אחרי...
מהו ה"רצון חופשי" הדרוש על מנת שצוואה תהיה תקפה וכיצד ניתן להוכיחו?
החובה לקיים את רצון המצווה הינה ברורה וידועה. יחד זאת, כפי שמצווה לקיים את רצון המצווה, על בית המשפט לבחון כי אכן רצונו החופשי של המצווה עולה בקנה אחד עם האמור בצוואתו. כאשר מתברר כי רצונו החופשי של המצווה נלקח ממנו, בין עקב מחלה או מצב נפשי, ובין עקב אונס או השפעה בלתי הוגנת, אין ל"רצון" זה כל משמעות ואין חובה לקיים "רצון" זה.
סעיף 26 לחוק הירושה קובע, כי "צוואה שנעשתה על-ידי קטין או על-ידי מי שהוכרז פסול דין או שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה – בטלה". מאחר והתוצאה של ביטול צוואה על פי סעיף 26 לחוק הירושה היא קשה, ברור כי לא כל ירידה בכושרו הקוגניטיבי של המצווה תוביל למסקנה, כי המצווה לא ידע להבחין בטיבה של הצוואה. על כן, יש להוכיח, כי במועד עשיית הצוואה היה המצווה במצב קוגניטיבי שלא אפשר לו להבחין בטיבה של הצוואה ומידת ההוכחה אינה עניין של מה בכך.
דרכי ההוכחה הינם בדרך כלל באמצעות מומחים שיכולים להעיד על מצבו של המצווה בעת עריכת הצוואה. אומנם, ניתן לסתור חוות דעת של מומחה, אך אין המדובר במלאכה פשוטה כלל ועיקר. בנוסף, בית המשפט יכול להסתייע בחומר ראיות אחר כדי ללמוד על מצבו הנפשי של המצווה בעת עריכת הצוואה, ובכלל זה עדויות של עדים אשר פגשו את המצווה ואשר ביכולתם להעיד על מצבו של המצווה. יתכנו אף מצבים בהם שעדות מהימנה של עורך הצוואה או של העדים לעריכתה יועדפו על פני ממצאי חוות הדעת של המומחה.